תמיכה רגשית באבל

איך אבל באמת נראה

נהוג לדבר על ״שלבי אבל״, אבל המחקר והניסיון מלמדים שאבל אינו מסלול מסודר עם תחנות - הוא דומה יותר לגלים. יש דברים שרבים חווים, בסדר משתנה ובעוצמות שונות: הלם וקהות בימים הראשונים, כשהכול נעשה ״על אוטומט״ ולעיתים בלי דמעות כלל; גלי כאב וגעגוע שמגיעים בלי התראה - ריח, שיר, רחוב; כעס ואשמה - על הגורל, על רופאים, על עצמכם (״למה לא הספקתי״), ולפעמים גם על הנפטר; ולאט, בקצב אישי, הסתגלות - לא שכחה, אלא למידה לחיות לצד החסר. חשוב לדעת: גם תפקוד ״רגיל מדי״ בשבועות הראשונים הוא תגובה שכיחה, לא סימן לקור לב. כל אחד אבל אחרת - גם בתוך אותה משפחה, על אותו אדם.

לשמור על עצמכם בתוך השבעה

השבעה עוטפת - ולעיתים גם שוחקת. כמה דברים שמותר, ואף רצוי, להרשות לעצמכם:

• לאכול ולנוח - גם כשאין תיאבון וגם כשהבית מלא. מותר לפרוש לחדר ולישון שעה באמצע היום.
• לקבל עזרה - כשמישהו שואל ״מה אפשר לעשות?״, תנו לו משימה אמיתית: אוכל, הסעות, טיפול בילדים. זה עוזר לכם ומקל גם עליו.
• לתחום שעות - מותר לפרסם שעות ניחומים מוגדרות ולשמור על שעות מנוחה. מי שמפרסם מודעת שבעה יכול לציין זאת בה מפורשות.
• לא לארח - המנחמים באים בשבילכם, לא להפך. אתם לא חייבים להגיש, לבדר או למלא שתיקות. בשתיקה הזו יש ערך - במדריך ההשתתפות בצער אנחנו מסבירים זאת גם למנחמים עצמם.

ילדים באבל

ילדים מתאבלים בקצב שלהם - רגע בוכים, רגע משחקים - וזה תקין לחלוטין. העקרונות החשובים: לדבר איתם בכנות ובפשטות, במילים מותאמות לגיל, בלי ביטויים מעורפלים (״נרדם״, ״נסע רחוק״) שמולידים פחדים; לשתף ולא להרחיק - נוכחות בשבעה, ובהמשך באזכרות, נותנת להם מקום באבל המשפחתי; להראות רגש - ילד שרואה הורה בוכה לומד שמותר להרגיש; ולשמור על שגרה - גן, בית ספר, חוגים - כעוגן של ביטחון בתוך הטלטלה. אם ילד מגלה לאורך זמן נסיגה חדה בתפקוד, התייעצו עם הצוות החינוכי או עם גורם טיפולי.

מתי לפנות לעזרה מקצועית

אבל כשלעצמו אינו מחלה, ורוב האנשים מוצאים בהדרגה את דרכם. כדאי לשקול פנייה לעזרה כשמופיעים, חודשים ארוכים אחרי האובדן, סימנים כמו: כאב שאינו מתרכך כלל ומשתק עבודה, שינה ואכילה; הימנעות מוחלטת מכל מה שמזכיר את הנפטר, או להפך - חוסר יכולת לעסוק בשום דבר אחר; ניתוק חברתי ממושך; ושימוש גובר באלכוהול או בכדורי שינה. מחשבות על פגיעה עצמית מחייבות פנייה מיידית לעזרה - אל תישארו עם זה לבד.

לאן פונים: הכתובת הזמינה ביותר היא רופא המשפחה, שיכול להפנות לשירותי בריאות הנפש של קופת החולים - שירותים הכלולים בסל הבריאות. פועלות בישראל גם עמותות המתמחות בליווי אבלים וקבוצות תמיכה ייעודיות - לאלמנות ואלמנים, להורים שכולים, למי שאיבדו אח או הורה; שיחה עם אנשים שעברו אובדן דומה עוזרת לרבים יותר מכל הסבר. ולתמיכה מיידית, אנונימית ובכל שעה - ער״ן, בטלפון 1201.

והצד המעשי - בקצב שלכם

הסידורים לא בורחים. ריכזנו אותם לפי ציר זמן בדיוק כדי שלא תרגישו שצריך לטפל בהכול עכשיו: מה שדחוף באמת בימים הראשונים מועט, והשאר - מצבה, ניירת, הנצחה - מחכה בסבלנות. גם אמירת הקדיש והאזכרות לאורך השנה הם, עבור רבים, לא רק חובה אלא מסגרת שעוזרת לאבל למצוא מקום וקצב.